שעה ו 12 דקות, כן חברים, זאת התוצאה שלי בריצה למרחק של עשרה קילומטרים. הכל התחיל מפניה של אחד משותפיי לחברת גיל גרופ האחראי על מתנות ממותגות.
אילן יוסיפוביץ , צעיר ברוחו בן 68 הציע לי להצטרף אליו ולחברו לוני רפאלי בן ה71, למירוץ למרחק של עד ל 10 ק”מ.
גילוי נאות: אני לא מחובבי הריצה ואיני נוהג לעשות זאת דרך קבע, למרות שאני שומר על כושר ומתאמן יום יום.
בסופו של דבר הסכמתי להצטרף בחפץ לב כי חשוב לי לבלות זמן איכות בתחומי עניין משותפים עם שותפים להצלחת החברה שלנו.
לאחר שסיימנו לרוץ את 800 המטרים הראשונים, אמרתי לעצמי, זהו! והתחילו לעבור אצלי מחשבות שונות בראש:
“גם יכולת לחדול – זו עדיין יכולת”
“אני לא צריך להוכיח את עצמי”
“אני בכלל טוב בתחומים אחרים ולאו דווקא בריצה”
“לא ישנתי מספיק שעות בלילה, בגלל כל ההכנות לחג המתקרב ואני ממש עייף”
“הנעליים שלי לוחצות ולא מותאמות לריצה ממושכת”
ואז הסתכלתי על השותף שלי ועל זה שרץ לפניו. אנשים בגילאים הרבה יותר מבוגרים ממני
ומחשבות אחרות לגמרי התחילו להציף את מוחי:
“איך אני יכול להמשיך להגיד לאנשים סביבי, שהמגבלות הגדולות שלנו הן בעצם מגבלות בראש שלנו, בחשיבה של כל אחד מאיתנו, בסופו של דבר היכולת האנושית היא הרבה יותר רחבה ממה שנדמה לנו, שלכל בעיה יש פתרון וזה תלוי רק בנו אם רק נתאמץ מספיק”
אם באמת יש לי מגבלה בריאותית המונעת ממני להמשיך ולרוץ אז מקסימום אפול ואז אאלץ לעצור. כל עוד אני על הרגליים אמשיך לרוץ…
הדבר הזכיר לי את הסיפור הידוע על החפץ חיים. מסופר עליו שהיה צריך לעבור שבת בחוץ בקור מקפיא והשאירו לו מעיל על עץ גבוה והטיפוס עליו היה כרוך בחילול שבת, למרות שנאמר לו שמותר לחלל שבת הרי זה פיקוח נפש! אמר להם נו…5 דקות אני יכול לשרוד? אנסה…ואז עברו עוד 5 דקות ועוד 5 דקות וכך הוא שרד שבת שלימה ללא מעיל ובלי לחלל אותה!
ונחזור למירוץ, לאחר כל המחשבות, ולא מעט יזע ונשיפות…סיימתי את הריצה! מבלי לעצור אפילו פעם אחת. מה שנתן לי כוחות אלו האנשים שרצו לפניי שלא עצרו לרגע גם לא לשתות מים!
למחרת קמתי עם כאבי רגליים ולא הלכתי כהרגלי, מאידך תחושת הסיפוק האדירה שהרגשתי היתה לעילא ולעילא. כאילו כבשתי את פסגת הר האוורסט 3 פעמים.
שוב הוכחתי לעצמי כמה המגבלות שאנו מטילים על עצמנו מונעות מאיתנו להצליח וכמה עוצמה טמונה בנו אם רק נרצה באמת כי “אין דבר העומד בפני הרצון”.
לפני ימים אחדים חגגנו את חג הפסח, חג החירות, חג יציאת מצריים. חג זה אנו מציינים על ידי הימנעות מאכילת חמץ ומצוות אכילת המצות. לכאורה ברגע שאנו אוכלים רק מצות אנו בעצם לא אוכלים חמץ, אז לשם מה קיימת המצווה של הימנעות מחמץ?
ניתן להגיד שאנו חוגגים לא רק מאורע היסטורי אלא גם מצווים לזכור ולחגוג את החירות האמיתית שלנו. יש לנו זמן בחג לחשוב ולהתחבר אל מה שנכון עבורנו גם במשך כל השנה.
חירות אמיתית היא לא המצב הפיזיולוגי שלנו אלא התפיסה המחשבתית שלנו. יציאת מצרים היא יציאה ממה שמגביל,מצמצם אותנו מה שמיצר אותנו, יציאה מהציפיות שלנו ומההגבלות שיצרנו לעצמנו בראש.
הציפייה יוצרת תסכול ברגע שהיא לא מתממשת במלואה וזה יוצר כעס וגורר ביקורת נוקבת שברוב המקרים לא באה בזמן הנכון ובמינון הנכון ולא מקדמת אותנו לשום מקום.
ניקח דוגמה בנושא חינוך ילדים. אם הורה מצפה מבנו להתנהגות מסוימת לפי מה שהוא חושב שכך ראוי להתנהג אזי אם באמת ימלא את הציפייה ב 100 אחוז – ההורה יהיה מאושר ואם לא ההורה יתאכזב ויהיה מתוסכל ויפגין את זה מול בנו. הדבר רק יגרום להידרדרות במצב ובטח לא יתרום לשיפור ההתנהגות.
אך אם ההורה ישלוט ברגשותיו ובציפיות שלו וינסה לשבת עם הבן, להקשיב לו, להבין עם מה הוא מתמודד, ביום יום ובאמת לעזור לו, אז יוכל לשפר את ההתנהגות שלו וגם לרוות נחת.
הדבר נכון גם לגבי יחסי עובד- מעסיק. מעסיק או עובד שיודע לתת ביקורת בזמן הנכון ובמקום הנכון ובצורה עדינה, יכול לתרום לשיפור המצב ולהביא לתוצאה המkייוחלת.
השחרור מההגבלות והציפיות, זוהי החירות האמיתית ואותה אנו חוגגים.
למה נבחרה המצה לייצג את המצווה העיקרית בפסח ולמה החמץ נדחה?
כי חמץ הוא מצב של מוצר מוגמר, מושלם, שעבר את כל התהליך ודווקא המצה שיש בה פוטנציאל להיות חמץ אך היא עדיין בתהליך ולא מושלמת, דווקא היא נבחרה.
אנו דוחים את החמץ כי הוא סמל לאדם שחושב שהוא מושלם, שמימש כבר את כל הפוטנציאל שלו ואין לו למה לשאוף ולמה להתקדם לכן הוא דורש מכולם להיות מושלמים ולעמוד בכל הציפיות. אדם כזה הוא אומלל ויגרום סבל גם לאחרים.
המצה מסמלת אדם שהפוטנציאל שלו עדיין לא מומש , הוא עדיין בתהליך למידה ולכן הוא לא מגביל את עצמו לא מצפה יותר מדי מאחרים ואז הוא חי חיים מאושרים חופשיים יותר וזוכה להיות בן חורין אמיתי!
קיץ בריא ומלא חירות במחשבה ובמעשה.
בכל דבר ועניין תמיד לרשותכם
דוד גלפרין- יו”ר ובעלים
050-6658490
