שיר של יום

שיר של יום

בפרק זה נעסוק בעיתונות היומית ובקצרה ב”יומונים” המובילים בציבור החרדי ■ על הולדתם של עיתונים ועל עובדת היותם עיתונים מפלגתיים ועל תעודת הכשרות שהם מעניקים למפרסם ■ מי יכול לפסול את המודעה שלכם ברגע האחרון מבלי לנמק מדוע? היכן כדאי לפרסם כובע חסידי ומהו היתרון במודעת אינצ’ים קטנה ■ כל מה שצריך לדעת לפני שמפרסמים בעיתון יומי

העיתונות היומית במגזר החרדי כערוץ המידע המרכזי של המיינסטרים בציבור החרדי. היא פוליטית במוצהר וכל עיתון “שייך” למפלגה או סיעה אחרת. זאת למרות שהעיתונים היומיים פונים לכל הקהלים והחוגים (כמעט).

היומונים החרדיים קמו על רקע פוליטי והם משמשים בראש ובראשונה במה להעברת מסרים מפלגתיים כמובן לצד העיסוק בחדשות אקטואליות. עד כדי כך הגיעו הדברים שלעיתים ניתן למצוא את אותה ידיעה בשני עיתונים מתחרים שכל אחד מעלים את נציגי הסיעה היריבה ומאדיר את נציגי סיעתו.

גם מרבית מנויי היומונים משתייכים בדרך כלל לקו הפוליטי שהם מייצגים. אמנם יש הבדל בין מינויים לרוכשים, כפי שיבואר להלן.

המודיע

ישנם שלושה עיתונים יומיים במגזר החרדי. הראשון שבהם, הוותיק והבכיר הוא עיתון ‘המודיע’. המודיע נוסד לפני יותר משישים שנה ב-1950 (תש”י) על ידי נציגה של אגודת ישראל בכנסת, חה”כ יצחק מאיר לוין. מי שעמד מאחורי העיתון הוא כ”ק האדמו”ר מגור, ה”בית ישראל” זצוק”ל. הוא שדחף להקמתו והיה הרוח החיה מאחוריו במשך שנים ארוכות.

העיתון עצמו שייך למרכז אגודת ישראל או הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, למרות שהפך לחברה בע”מ ולפחות מחצית ממניותיו נמצאת בידי עובדים בכירים בעיתון. המודיע נחשב ליומון הפופולארי ביותר בציבור החרדי, בעיקר זה החסידי, לאורך שנים רבות עד שקם לו מתחרה צעיר בשם ‘המבשר’ ועל כך נרחיב להלן.

היומון מזוהה כאמור עם אגודת ישראל, אך בעיקר עם הסיעה המרכזית באגודת ישראל עליה נמנים בעיקר חסידי גור. מנכ”ל העיתון נכון להיום (2013 – תשע”ג) הוא אלעזר קנופף וסיסמתו היא “שופרה של היהדות החרדית”.

לצד העיתון היומי, מתהדר המודיע בשורה של מוספים מעניינים וגדושי תוכן בסופי שבוע ובחגים. כמו שאר העיתונים החרדיים, הוא מוציא לאור מידי שנה שורה של מוספי נושא ואף מקיים שני ירידים מסחריים ‘פורום מנהלים’ לגברים ו’הבית היהודי’ לנשים.

בסופי השבוע גדלה תפוצתו של העיתון אל מעבר לגבולות הפוליטיים והמפלגתיים ולמרות מתחריו הוא שומר על ההגמוניה בשוק העיתונות החרדי. תפוצתו לפי סקרי TGI מגיעה ליותר מ-22% בסוף השבוע וההערכות הן כי הוא מחזיק נתח של כ-27% מעוגת הפרסום החרדית.

חשוב לציין כי לעיתון מהדורות גם באנגלית וצרפתית המופצות בארץ ובחו”ל.

יתד נאמן

יתד נאמן הוא עיתון חרדי יומי שהוקם בשנת תשמ”ה (1985) על ידי הרב אלעזר מנחם מן שך, מייסד דגל התורה, ראש ישיבת פונוביז’ והסמכות ההשקפתית העליונה ביותר בקרב הציבור החרדי הליטאי, בזמנו ועד לימים אלו, שנים רבות לאחר פטירתו.  לצדו תמך בעיתון הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר).

העיתון הוקם כביטוי לפרישת היהדות החרדית הליטאית מאגודת ישראל ומביטאונה המודיע. לצד המודיע, המבשר ויום ליום, “יתד” הוא אחד מארבעת הביטאונים המפלגתיים החרדיים הרשמיים.

בעשור האחרון עבר העיתון שינויים רבים, שניים מהם ראויים לאזכור מיוחד.

הראשון הוא “יתד יום ג'”. מידי יום שלישי מחולק העיתון בחינם בכל ריכוזי היהדות החרדית בישראל. במערכת העיתון טוענים כי כמות העיתונים המופצת עומדת על יותר מ-130 אלף עותקים. נכון למועד כתיבת הדברים, מעריכים בענף כי למרות המערערים הרבים על כוחו של העיתון, מצליחה המהדורה החינמית לשמור על נתח שוק גדול בקרב המפרסמים במגזר.

השני הוא המתחרה – הפלס – שהוקם בקיץ תשע”ב (2012) לאחר שיתד נרכש על ידי קבוצת משקיעים שמחוברת ל”פלג הבני ברקי” בדגל התורה. הפלס, שמחובר לפלג הירושלמי, נולד לאחר פטירתו של מנהיג היהדות הליטאית, הרב יוסף שלום אלישיב שכונה גם פוסק הדור. הפלס אמנם אינו מצליח להתחרות בעיתון הוותיק, אך הוא מזנב בו.

לפי הערכות בשוק הפרסום, שולט יתד נאמן שולט ב-23% מהיקף הפרסום בעיתונות החרדית הארצית.

המבשר

המבשר הוא העיתון היומי החרדי השלישי והוא מזוהה עם סיעת “שלומי אמונים” בתוך “אגודת ישראל”. הוא הוקם על ידי משפחת פרוש בשנת תשס”ט (2009) בעקבות מערכת הבחירות לרשויות המקומיות במסגרתה התמודד חה”כ מאיר פרוש על ראשות העיר והפסיד בין היתר בשל התגייסות חסידות גור נגדו.

“לא ייתכן כי מסע הבחירות לראשות העיר ירושלים לא קיבל רוח גבית מהיומונים החרדיים. העובדה כי היומונים, ובפרט ‘המודיע’, לא דיווחו כמעט על מערכת הבחירות לראשות העיר, ייקרה את מסע הבחירות עשרות מונים. בשביל להגיע עם המסרים שלנו לציבור הרחב נאלצנו להשקיע הון רב. כל זה שכנע אותנו כי אין לנו אפשרות לסמוך על היומונים המפלגתיים הקיימים”, אמרו בכירים בשלומי אמונים לאתר האינטרנט ‘בחדרי חרדים’. זו הייתה הסיבה להקמת העיתון.

למרות שמשפחת פרוש היא משפחת עסקנים המזוהה עם הפלג הליטאי, הרי שלאחר היפרדות דגל התורה הליטאית מאגודת ישראל החסידית נותרה משפחת פרוש במסגרת האגודה ומאז נחשבה למייצגת כמה מהחסידויות הקטנות, ובהן חסידויות ערלוי, בויאן (עד תשס”ז), סערט ויז’ניץ, נדבורנה, צאנז, סדיגורה, קרעטשניף, לעלוב, סלונים ורבות אחרות. העיתון אותו הקימה הסיעה הפך לשופרן של כל הקהילות והחסידויות שלא קיבלו במה נאותה בשני היומונים המתחרים.

שנים ספורות לאחר ייסודו של העיתון היומי השלישי וכבר ברור שאין פריסת מדיה שהוא אינו מופיע בה. במשרדי הפרסום שהיו סקפטיים לגבי יכולתו לשרוד, כבר לא מתעלמים ממנו. סקרי TGI מעידים כי הוא כבש את מקומו בקרב הציבור החרדי והוא כאן על מנת להישאר.

במשרדי הפרסום מעריכים כיום כי נתח השוק של המבשר נמצא בעלייה מתמדת ונכון לסוף שנת 2013 עמד על כ-12% מהיקף הפרסום בעיתונות החרדית הארצית.

הפלס

כפי שנכתב לעיל בקצרה, הפלס הוא עיתון מתחרה ליתד נאמן ושניהם מתמודדים על אותו קהל יעד – הציבור החרדי הליטאי. הפלס מזוהה עם הפלג הירושלמי של דגל התורה ואילו יתד מזוהה עם הפלג הבני ברקי. הפלס שהחל לצאת לאור בקיץ תשע”ב (2012) נחשב לאאוטסיידר בזירת העיתונות החרדית וקהל קוראיו מונה מיעוט מקרב הציבור הליטאי. אם כי, בזמן האחרון, מאז הוכיח מייסדי העיתון את כוחם האלקטוראלי בבחירות המקומיות שנערכו בחורף תשע”ד (סתיו 2013), קשה מאוד להתעלם מנוכחותו.

במונחי נתח שוק בעולם הפרסום הוא כמעט לא נספר והדעה הרווחת היא כי הוא מגרד שברי אחוזים מעוגת הפרסום הכוללת. במרבית משרדי הפרסום מעדיפים “לשבת על הגדר” ולא לשתף פעולה עם העיתון הצעיר ש”הביא לפילוג בציבור הליטאי”, כדברי רבנים בפלג הבני ברקי של דגל התורה שלפחות לפי הנתונים מוביל מספרית וחד-משמעית על פני מתחרהו הירושלמי.

למעט עיתונים אלו אין עיתונים יומיים נוספים במגזר החרדי בישראל. יש עיתון מפלגתי נוסף (יום ליום) אך הוא אינו עיתון יומי.

היומונים החרדיים כוללים מספר חלקים:

החלק הראשון כולל חמש מהדורות חדשות יומיות מידי שבוע ומהדורה מורחבת בימי ו’. חלק מהעיתונים מוציאים לאור מהדורה יומית מקוצרת גם בימי חול המועד.

החלק השני כולל את המוספים הקבועים השונים. בכל עיתון תמצאו מוסף לשבת, מוסף לנשים, מוסף לילדים ומוסף תורני. רבים מהקוראים רוכשים את עיתוני סוף השבוע רק בגלל המוספים.

החלק השלישי כולל מוספי נושא שחלקם יוצאים לאור אחת לחודש וחלקם לעיתים מוזמנות. בולטים במיוחד מוספי הנושא של עיתון המבשר העונים לשם “אחת בחודש” ויוצאים לאור בממוצע פעם אחת בחודש ומוספי הכספים של עיתון המודיע שיוצאים לאור בסוף שנת הכספים ולקראת פורום המנהלים שמקיים המודיע מספר שנים ברציפות.

יתרונם של מוספי הנושא נעוץ בעובדה שהם משמשים ערוץ פרסום ייעודי למפרסמים ממוקדים המעוניינים בפרסום בתחום צר ומוגדר. לדוגמא: יבואניות רכב שתעדפנה לפרסם במוסף שנושאו הוא רכב ותחבורה שיגיע ישירות לקהל היעד אליו הן מכוונות.

חשוב להבהיר כי עולם העיתונות הוא עולם דינמי ומשתנה, כך שנתונים אלו נכונים למועד כתיבת הדברים.

עוד חשוב לציין את העובדה המובנת מאליה – עיתון עולה כסף. אף אחד לא אוסף עיתון בדרך מהמרכז המסחרי. אולי למעט המהדורה החינמית של יתד נאמן שמגיעה ישירות לתיבות הדואר ולמעט החינמונים להם מוקדש פרק בפני עצמו.

למעשה מי שיצרו את מהדורת יום גימל של יתד נאמן היו החינמונים. הצורך בעיתוני יום שלישי המחולקים חינם נבע מהעובדה שהחינמונים הלכו ונגסו אט אט בעוגת הפרסום של העיתונים היומיים והדירו שינה מעיניהם של פטרוני “יתד” עד שביום מן הימים הגיעו אלו להחלטה שהתבררה מאוחר יותר כהחלטה נבונה. הם החליטו להפוך את העיתון לחינמון פעם בשבוע ובכך ליהנות מהיתרון שמקנה חינמון מול קהל הקוראים – חשיפה אגרסיבית לכל פלחי האוכלוסייה וליהנות מיתרון מול המפרסמים ומשרדי הפרסום – אפשרות לפנות למפרסמים שאינם מעוניינים בפרסום לקהל יעד על בסיס מפלגתי.

גם בהמודיע נדרשו לבעיית החינמונים, אך מצאו פיתרון זול יותר. מידי יום שלישי נוסף לעיתון חלק נפרד בשם “מדורים”. חלק זה עוסק בנושאים שונים המעניינים את ציבור הקוראים ולאו דווקא חדשות פרופר והמפרסמים יכולים לפרסם בו במחירים נמוכים מהמחיר הסטנדרטי. המודיע הרוויח בכך קהל קוראים גדול יותר, לפחות ביום שלישי בו מחולק עיתון יתד נאמן בחינם, ואף הרוויח מפרסמים נוספים שהצטרפו ללקוחות העיתון.

בהמבשר מצאו דרך אחרת להתמודד עם החינמונים והם מוציאים לאור מהדורה דיגיטאלית המופצת באמצעות הדואר האלקטרוני לעשרות אלפי מינויים ונקראת “מהדורה עסקית”. זו מהדורה מקוצרת של העיתון היומי שנמכר ומופץ בדואר.

ואילו בהפלס החליטו לחלק את מהדורת סוף השבוע חינם בכל השכונות החרדיות בירושלים. לא ברור כמה זמן ימשיך העיתון לעשות זאת והאם מדובר בקידום מכירות בלבד.

הפרסום בעיתון יומי

היות והעיתונים היומיים מזוהים מבחינה פוליטית, הרי שקריאה בעיתון מהווה סוג של הזדהות ואינה נובעת רק מהצורך בערוץ מידע. עובדה זו הופכת את הפרסום בעיתונים היומיים לאפקטיבי יותר משום שאם המפרסם עבר את אישורה של ועדת הרבנים שהקורא הולך לאורה, כנראה שאפשר לסמוך עליו. מאידך, מספר קוראי העיתון באמצע השבוע, אינו גבוה והוא מהווה פחות מחמישית מכלל הציבור החרדי (למעט חינמון יתד יום ג’ עליו אפשר למצוא מידע רחב יותר בפרק החינמונים).

קהל היעד הנמנה על קוראי העיתונים היומיים הוא יחסית פתוח ומעורה במה שקורה בעולם. מדובר בציבור אינטליגנטי ובעל ידע רחב והבנה רבה במתרחש בסביבתו.

מאידך, למרות הפתיחות, מדובר בקהל שמסור לרבותיו ונאמן לערכי המפלגה וזו למעשה סיבת היותו מנוי לעיתון. אך זו גם הסיבה שהוא קורא בצמא את כל הכתוב בו, כולל מודעות הפרסום…

דומים אך שונים: יתד נאמן והפלס פונים לקהל יעד ליטאי (הראשון פונה למרבית הציבור הליטאי כאמור). המודיע והמבשר פונים לקהל יעד חסידי. יתד נאמן פונה בעיקר לקהל אברכים. המודיע והמבשר בעיקר לקהל של עובדים.

למי זה מתאים?

ביומונים ניתן לפרסם בשני מישורים: פרסום קלאסי, מודעות וכדומה ופרסום סמוי, כגון יחסי ציבור ותוכן שיווקי. ולכן הם מתאימים לחברות מסחריות שמשיקות מוצר חדש, בעיקר כאשר מדובר במוצר עממי ולחברות ועסקים שמבקשים לשמר קהל לקוחות או לחזק את נתח השוק שלהם.

יתרון נוסף שיש ליומונים נעוץ בעובדה שהקוראים יראו את הקמפיין יום אחרי יום. מה גם שיש לעיתונים אלו אפשרות להציע פרסום ב”אינצ’ים”. זהו פרסום זול יותר ולעיתים אפקטיבי יותר מאשר פרסום של מודעות גדולות של רבע עמוד, חצי עמוד, עמוד וכפולת עמודים.

קרנות צדקה מקומיות משתמשות במדיה זו בפרסום אינצ’ים בודדים בצבעי אדום צהוב בולטים. קרנות צדקה ארציות משתמשות בעמודים שלמים או באינצ’ים מרובים בעמוד הראשון. הפרסום במודעות אינצ’ים יכול להיות אידיאלי גם עבור מודעות הארד סייל לעסקים שמציעים מבצעים אגרסיביים.

יתרונות וחסרונות:

העיתונים היומיים הינם עיתוני מנויים ובכל מקרה הם בתשלום. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לעשות מנוי על עיתון יומי. אלו שעושים זאת הם בדרך כלל אנשים שיכולים גם לרכוש את המוצר שאתם רוצים למכור להם.

בשונה מרדיו או מודעות רחוב שהשפעתם נותרת לזמן קצר, בעיתונים הכתובים היא נמשכת זמן רב יותר שכן העיתון נותר בידיו, ברכבו או בביתו של הקורא והוא גם יכול להעתיק את פרטי ההתקשרות עם המפרסם. האפקט נשאר לזמן ארוך יותר.

להבדיל מעיתוני “מודעות”. עיתון יומי מכיל הרבה תוכן, בעיקר תוכן חדשותי ובשל העובדה שהוא עולה כסף, לא נהוג לזרוק אותו לפח האשפה עוד בטרם מעלעלים בו.

ובשונה מהעיתונים ומהחינמונים הבלתי מפלגתיים, ציבור קוראי העיתונות היומית, נמנה ברובו על ה”קוראים האידיאליסטיים”. אלו, המזוהים עם המפלגה שמאחורי העיתון, מאמינים יותר לתוכנו, כולל מודעות הפרסום המופיעות בו.

בנוסף, כפי שכבר נכתב לעיל, היות והעיתונים היומיים עוברים ביקורת מדוקדקת של ועדת רבנים, מאמין הקורא הממוצע כי כל מוצר או נותן שירות, המפורסם בעיתון, מתאים לציבור החרדי וניתן להשתמש בשירותיו ללא חשש. אפשר לומר כי פרסום בעיתון היומי מהווה סוג של תעודת כשרות תדמיתית.

והכי חשוב, העיתון מופץ בימות החול, כך שהמפרסם יכול לקטוף “לידים” כבר באותו יום בו פרסם את המודעה.

כמובן שיש גם חסרונות. הנה רשימה חלקית:

לא כל הציבור חשוף למדיה זו. להיפך, מרביתו כלל לא נחשף אליה. זו הסיבה שמוצרים שדורשים התייחסות של קהל יעד מלא, לא ימצאו את מקומם על גבי העיתונים היומיים.

ישנו ציבור גדול מאוד שלא קורא עיתונים כלל מאחר והוא מתנגד לעיסוק בפוליטיקה. מתנגד לביטול תורה ומתנגד ללשון הרע ולרכילות. זהו ציבור שכלל לא נחשף לעיתונות הכתובה. ישנן דרכים להגיע אליו, אך ברור שהיומונים אינם עונים על צרכיו.

עיתונות יומית יקרה. מאוד. היא יקרה יותר מכל עיתון מקומי ומכל חינמון. מחירו של אינצ’ בודד עשוי להיות לעיתים זהה למחירו של עמוד שלום בפרסומון מקומי (מקומון פרסום).

לא כל מוצר ניתן לפרסום ביומונים. ולעיתים קרובות נפסלות מודעות שהתוכן שלהם לא עומד בכללים הנוקשים של הוועדה הרוחנית, גם אם המוצר ראוי לפרסום בעיתון. הוועדות הרוחניות מנותקות ממחלקת השיווק והן סוברניות לפסול מודעה גם רגע לפני רדת העיתון לדפוס. הן גם לא חייבות לנמק את סיבת הפסילה…

כמו בכל עיתון, גם היומונים סובלים מהעדר עניין. די בכך שהמודעה אינה מושכת במיוחד, על מנת שהלקוח הפוטנציאלי “יהפוך דף”. להבדיל ממודעת רחוב אליה תיחשף שוב ושוב, ברחוב הבא ובעוד שעה.

גם לגודל יש משקל משלו. מודעה בעיתון עשויה לעורר פחות רעש ודורשת הרבה יותר קריאטיביות מאשר מודעת רחוב גדולה.

אז איך עושים זאת?

כאשר ניגשים לפרסום בעיתונות יומית צריך לזכור כי הוא פרסום לא זול, מאחר וזו עיתונות ארצית ועל כן חשוב מאוד להפיק תועלת מכל שקל המושקע בפרסום.

הדרך המומלצת היא כמובן להיעזר באנשי מקצוע, כדי לעבור את התהליך בצורה נכונה. מאחר וישנם מספר שלבים בתהליך הפרסום: בראש ובראשונה צריך לזהות במדויק את קהל היעד ולבדוק האם המודעה באמת מתאימה לקהל היעד המדובר, לדוגמא: לפרסם כובעים של ליטאים בעיתון החסידי “המודיע” עלול להיות בזבוז מיותר של משאבים.

לאחר שהחלטנו איזה עיתון מתאים לקהל היעד, חשוב מאוד שנדע את השפה אותה הוא דובר. גם השפה המילולית וגם השפה העיצובית עשויות להשתנות. לא אחת מתפרסמות מודעות של חברות גדולות ואנו עדים לשינוי בין אותה מודעה שפורסמה ב”יתד” לבין אותה מודעה שפורסמה ב”המודיע”. מדוע? כי כל ציבור מדבר בשפה שונה, על כל אחד עובדים ניואנסים אחרים ולכל אחד יש את הנקודות הרגישות שלו.

המיקום בעיתון חשוב לא פחות מתוכן המודעה ועיצובה. כך שיש לבדוק היכן היא מוצבת והאם מיקומה עונה לקהל היעד שהגדרנו.

וגם הגודל חשוב. יש הבדל בין מודעת גובה למודעת רוחב וגם גודל המודעה לא בהכרח משפיע על זכירותה. לא תמיד יש יתרון בעמוד שלם על פני חצי עמוד. לעיתים נעדיף רבע עמוד במיקום מסוים על פני עמוד שלם במיקום אחר.

אינסרט הוא דרך נוספת לפרסום בעיתון. כאשר אנו מחליטים כי התפוצה של עיתון ספציפי מתאימה לצרכנו, אך מודעה בעיתון זה לא תענה על הצורך, או שאינה מספיקה מסיבות שונות, או שיש לנו אינפורמציה רבה להעביר, כזו שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי במודעה, או כאשר אנו חוששים שהמודעה שלנו תטבע בתוך ים של מודעות שכנות, או שיש לנו השקה מעניינת, מבצע מדהים, הזדמנות חד פעמית וכן הלאה. אנו מעדיפים להשתמש באינסרט.

אינסרט יכול להיות בכל גודל אפשרי ובמספר עמודים הרצוי לנו כאשר המגבלה היחידה הינה גודל העיתון עצמו ומחיר הפקת האינסרט והכנסתו לעיתון. המחיר להכנסת אינסרט משתנה מעיתון לעיתון אך בדרך כלל הוא לא יפחת מחצי שקל ליחידה.

כמה כללים שחשוב לדעת:

ככלל, בכל הנוגע לפרסום בעיתונות, המצב הרצוי ביותר הוא לקבוע תכנית חודשית, עם אסטרטגיה אחידה ולבנות מראש סט מודעות עם מועדים לכל החודש ולהיצמד לפריסת מדיה ידועה מראש. צורת העבודה הזו מונעת את כל הרעות החולות של הרגע האחרון.

בכל זאת, לאנשי הרגע האחרון, חשוב לדעת! העיתונים מקבלים מודעות עד ליום קודם בשעה שש בערב. אך צריך לקחת בחשבון, כי מאוחר יותר מודעות נפסלות על הערות של הוועדה הרוחנית ולא ניתן לתקנן בפרק הזמן הקצר שנותר עד לרדת העיתון לדפוס. בעיתונים של ימי שישי מתקבלות מודעות עד יום חמישי בשעה שש בערב.

הזמנת מודעות מתבצעת עד הצהריים, לאחר מכן ניתן להזמין על בסיס מקום פנוי. בעיתוני יתד של ימי שלישי רצוי להזמין מקום כמה ימים מראש, מאחר וביומיים האחרונים העיתון כבר מלא וקשה מאוד למצוא בו מקום אפקטיבי.

לסיכום: העיתונים היומיים משמשים כיום כמדיה העיקרית והמכובדת ביותר במגזר, באופן יחסי היא גם היקרה מבין כולם. בעמודים הראשונים והמכובדים מופיעות בדרך כלל החברות הגדולות, מאחר ויש להן את היכולת לשלם על כך, ומאחר והם עובדים עם משרדי פרסום שיש להם את היכולת לדאוג לאינטרסים שלהן.

לאחר מכן נמצא מפרסמים בינוניים במודעות קטנות מגודל עמוד. יש הרואים זאת כיתרון מאחר והעמודים הראשונים לא תמיד מעניינים. נכון שנחשפים קודם לעמודים הראשונים, תוך כדי דפדוף, אבל מאחר ואין בהם הרבה כתבות מדפדפים אותם במהירות ולא מתמקדים בהם. מאידך, חשוב לזכור כי הידיעות “החמות” תופענה בדרך כלל בעמודים הראשונים.

בחלקו האחרון של העיתון יימצאו עמודי הלוח ומודעות האינצ’ים הקטנות. כאן נוכל למצוא את העסקים הקטנים שתקציבי הפרסום שלהם נמוכים.